לביבת גבינה

זו לאקי, תוכית

שפרסה כנפים ועפה לחמישה ימים. חזרה חולה עם בדיקות דם ממש גרועות, לא אכלה כלום ארבעה ימים . היא היתה מאושפזת  אצלנו במרכז וטרינרי השרון, ברעננה, קיבלה עירוי, אנטיביוטיקות והאכלות בדייסה מיוחדת. ואז , ביום החמישי, היא ראתה לביבה שסופי אמא של טקילה הכינה... לביבת גבינה מהממת. ונגסה בה לתיאבון. אושר צרוף!! אין לכם מושג איזה אושר זה כרופא לראות שתוכי שאתה נלחם על חייו מתחיל לחזור אלינו.

רקדנית שמצילה כלבים?

חזרתי בשעת לילה מאוחרת משיעור בלט.
בדרכי הביתה , גופי עייף  וכל מה שאני  רוצה זה להגיע למיטתי בהקדם, ראיתי כלב זאב שנפגע בתאונת דרכים. הוא שכב על צידו והתנשם בכבדות.הכלב היה ללא בעלים.
מיד עצרתי את רכבי ופניתי להגיש לו עזרה ראשונה, כמתחייב ממקצועי.
רק אז ראיתי את חמשת הרכבים שעצרו אף הם בצד הדרך, על יושביהם.

באיחור מה נוכחתי לדעת שלבושי לא בדיוק עונה על הקוד המקצועי  הנדרש.
למען הדיוק  כל מה שלבשתי אז  היה בגד בלט ורוד, והגרוע מכל- חצאית בלט ורודה ושקופה.
מה שנחשב בחוגים מסויימים ,כלומר בעיני המורה שלי לבלט- לגיטימי לחלוטין, נראה ממש ביזארי באותן נסיבות.
אני מחדירה עירוי לכלב גוסס על אם הדרך, מוקפת בשנים עשר איש הלוטשים עיניים, ערים למאמצי ההחייאה ההירואים שלי, או לחילופין, כפי שאני רואה את זה היום, תוהים בנפשם מי זו התמהונית החשופה בבגד בלט ורוד.
הכלב לא הגיב והחלטתי להעבירו לבית החולים שלי להמשך טיפול.
קהלי הנאמן לא ויתר ונסע אחרי. זו בטח נראתה להם ההצגה הכי טובה בעיר.
וכך נדחסו בבית החולים שלי כלב אחד גוסס ושנים עשר אנשים זרים.
למה הסכמתי? שאלה טובה.
ראשית, יש לזקוף זאת לעדינות הטבעית שלי- לא היה לי נעים להעיף אותם לכל הרוחות.
ושנית, הנחתי ברוב תמימותי שמי מהם יעלה את שאלת התשלום באיזה שהוא שלב- לי לא היה נעים לבקש…

הכלב ביש המזל לא שרד את הלילה. ואילו אני, בנוסף ללילה ארוך ומתסכל וכלב שלא הצלחתי להציל, נאלצתי לענות לכל אותם אנשים שטרחו וצלצלו למחרת.

מאז , כשאני מאשפזת כלב פצוע ללא בעלים אני לא לוקחת קהל. עניין של ניסיון.
וכשאני רוקדת , אני לובשת  רק   שחור. שוב לא יתפסו אותי בחצאית ורודה.
 

גם באמריקה יש לקוחות הזויים. שאלות ותשובות של וטרינרים אמריקאים

בזמן שחיפשתי חומר ברשת מצאתי אוצר אמיתי. – וטרינרים אמריקאים מספרים על שאלות הזויות . כמו שאומרים – לא נגעתי. למעט תרגום ,ומדי פעם הערה בונה בסוגריים. כשלא יכולתי להתאפק.

בעלים מודאג של כלב סיפר שהכלב שלו קשור לכבל ורץ לאורכו. הקולר החליק מהצוואר והכלב השתחרר. הבעלים האוהב שאל אם נוכל לתפור לו את הקולר לצוואר כדי שזה לא יקרה שוב.
אשה שאלה את הווטרינר אם הוא עושה פלטינות ופינים ( מסמרים) ברגלים של כלבים. תלוי בשבר, ענה. יש כאלה שאנחנו מנתחים כאן , ויש כאלה שאנחנו מפנים. דממה מהצד השני.
הרגל שבורה, נכון? שאל.
לא. ענתה האשה המודאגת. אבל הכלב מאד שמן ובקושי זז ולכן היא רוצה לתת לו תמיכה פנימית. מברזל.
מגדל ציוואווה סיפר שנולדו לו 4 גורים. שניים בסדר, אחד מת ואחד נולד עם רגל מעוותת. שאלתו היתה אם נוכל לקטוע את הרגל המעוותת ולהשתיל רגל טובה מהגור המת.
מישהו הביא נחש פיתון באורך 4 מטר עם בליטה גדולה באמצע. הפיתון אכל את הכלב של החברה שלו.
הוא שאל אם נוכל לנתח, להוציא משם את הכלב ולסדר את שערו ככה שהחברה לא תראה מה קרה לו בכלל. את הפיתון הוא חשב לתת לחבר כדי שהיא לא תראה את סימני הניתוח.
(חבל רק שנחשים הורגים את טרפם לפני שהם בולעים אותם).
איש שאל כמה זמן לוקח לקונדומים לעבור את מערכת העיכול של הכלב. (ואני תוהה מאיזה צד הקונדומים נכנסו לכלב).
לקוח בקש שנשים טבעת על לשון האיגואנה שלו.
אשה הביאה את הכלב הדלמטי החדש שקנתה כדי שנסיר לו את האצבע החמישית (זו האצבע ה"מיותרת" ברגלים האחוריות, רוב הכלבים נולדים בלעדיהן). שאלנו – למה לך? זה רק פגם אסטטי, אם בכלל. האשה אמרה שכשהיא הולכת ברחוב איתם היא רוצה שהסימטריה תהיה מושלמת. נשכתי את לשוני כדי לא להפנות את תשומת ליבה שלדלמטי אחד היה איבר מין זכרי ולשני לא.
היה לקוח שהיה צריך להסיר את אשכיו ואמר שהוא מעדיף שאנחנו נעשה את זה ולא הרופא שלו. בסופו של דבר לנו וטרינרים יש הרבה יותר ניסיון בניתוח הזה. מה שנכון .
מישהי צלצלה ושאלה אם היא יכולה להביא את הכלבה שלה כדי שנראה אם בעלה קיים יחסים איתה. (למה לך, יקרה. אני שואלת. שימי מצלמה , שכרי בלש. לא ככה? )
יום עצמאות שמח. שיהיה פה רק טוב, במדינה הנפלאה והעצובה והשמחה שלנו.

כלב עם פטיש לטקסטיל

תכירו. דנגו. גולדן בן שבע, עם תיאבון מאד בריא  אבל לא ממש סלקטיבי.
דנגו אוכל הכול. כל מה שבצלחת וכל מה שנמצא בסביבתו.
פעם בלע זוג עגילים.
פעם אחרת בלע חרצן.
פעם כרסם חתיכה של קליפת עץ מהגינה .
אבל במיוחד הוא אוהב לאכול מגבות, חלקי בגדים וסמרטוטים שונים ומשונים.
הכלב הזה למעשה פיתח פטיש לטקסטיל.
למזלו ולמזל הבעלים שלו , שממש מת עליו, רוב המקרים האלו הסתיימו בעזרת הרבה שמן פרפין, וללא ניתוח. הכלב היה מקיא את האוצרות שלו או משלשל אותם.
הבעלים היה מתבדח איתנו שיום אחד המזל הטוב של דנגו יעזוב אותו ואנחנו נצטרך להפשיל שרוולים ולנתח אותו.
היום הגדול הגיע, כמובן בדיוק כשהבעלים נסע לחו"ל והשאיר את מחמל נפשו בפנסיון.
אחרי שבוע , שמה לב בעלת הפנסיון  שהכלב אינו כתמול שלשום, והביאה אותו אלינו.
צילמנו אותו. בצילום ראינו משהו שנראה כמו קפיץ של עט. הכלב המסכן הידרדר ונאלצנו לפתוח אותו.  וזה מה שהוצאנו:
2 קפיצים של עט
2 עטים מפלסטיק מכורסמים ומעוכלים.
ו2 מגבות קטנות (בתמונה- אחת מהמגבות)
.
החפצים היו תקועים  לאורך המעיים והמנתח שלנו , ד"ר קובי טננבוים, נאלץ לפתוח אותם בחמישה מקומות שונים.
בעלת הפנסיון שהרגישה ממש אשמה , לקחה אותו אליה הביתה  שני לילות אחרי הניתוח. אבל הכלב התחיל מייד לחפש מגבות.
כדי שתוכל לעצום עין לקחה בעלת הפנסיון חבל קצר וקשרה את דנגו למיטתה. דנגו, שהבין שאין שום סמרטוט אכיל בסביבתו טיפס בלילה למיטה, דחף קצת את בעלת הפנסיון לצד אחד וקצת את בעלה לצד השני, התכרבל בין שניהם- אני מזכירה לכם שזה גולדן גדול- ונרדם. ככה ישנו שלושתם שבעה לילות עד שהבעלים חזר. 
ב., הבעלים שלו, יצא גדול.
גם שילם  עבור הניתוח וגם התעקש לשלם לבעלת הפנסיון את  שכרה, שכר שהיא היתה מוכנה לוותר עליו.
איש מקסים.
ודנגו ? בסדר גמור.
עד הפעם הבאה.

עוד על צעצועי תוכים (מה לעשות שאני פריקית שלהם)

תוכים, בדיוק כמו ילדים, צריכים צעצועים. והרבה.
אני לא רוצה לכתוב שוב מה שכתבתי בפעם הקודמת כשכתבתי על צעצועים ותוכים (אבל ממליצה שתקראו , ככה לרענן את הזיכרון)
הפעם עליתי מדרגה. יש לי צעצועים חדשים במרפאה שלי. חלקם ממש  מסובכים. וכמו שכתבתי בכותרת, אם הייתי תוכי אין ספק שהייתי מתה מרעב. ק. כבר הראה לי פעמיים איך פותחים את הקופסה הצהובה (בסרטון השלישי) ואני עדיין מסתבכת.
כל הצעצועים כאן   הם צעצועי חיפוש מזון מאד מורכבים. התוכי צריך להפעיל מיומנות כדי לשחרר את המזון הנחשק.
הצעצוע שבסרטון הראשון מורכב מכמה "קומות" . על כל "קומה" יש בליטות  וכשאוחזים בהן אפשר לסובב את החישוק כולו. רק כשכל החישוקים מכוונים לאותה צורה – ה"ממתק" נופל מהחישוק העליון עד לפתח.

הצעצוע היפה הזה, זיג זג שמו, שמים בוטן או אגוז בפתח התחתון ומסובבים. בדיוק כמו רולטה בקזינו. אתם תראו איך הג'אקו שכאן, במיומנות  שאין שנייה לה (בטח לא אצלי) מסובב ומסובב עד שהאוצר נופל לידיו כפרי בשל.

וזו קופסת אוצרות: יש לה שני ברגים שאמורים להיות מסובבים בזוית מסויימת כדי שהקופסה תיפתח.

מצד אחד אני שמחה שאת האוכל שלי מניחים לי בצלחת ואני לא צריכה להוכיח כישורים מכניים כדי לשבוע. ומצד שני לי אין הפרעות התנהגותיות, עד כמה שידוע לי.
אני לא צורחת בד"כ, אני לא נושכת (בדוק) וגם לא תולשת את נוצותי.
אבל לתוכים –לכולם-  הצעצועים האלה ממש  מומלצים,

עוד על צעצועי תוכים

מנוע חיפוש: דגנית. על טכנולוגיה, טרמינולוגיה ומנועי חיפוש במרפאה שלנו

את ההתבגרות שלי ואת מרד הנעורים העברתי בהתמכרות למחשב ומנעמיו.
זה אמנם קרה רק לפני שנים ספורות, אבל אני מניחה שכל אחד מתבגר בקצב שלו.

אני חושבת שמה שהכי קסם לי היה השימוש  בטכנולוגיה מהמאה העשרים: בדרך כלל אני והטכנולוגיה נמצאות משני צידי המתרס:  כדי להפעיל וידאו אני צריכה ילד לידי. על תכנות המכשיר אין בכלל מה לדבר .
הילדים מאחרים לבית הספר כי אני לא שומעת את השעון בבוקר,שזה ניסוח מעודן לעובדה שאני  לא מסוגלת לכוון אותו.
החוש הטכני שלי לוקה בחסר, שלא לומר גובל בפיגור סביבתי  .מאותגרת טכנולוגית במלוא מובן המילה.
כל פעם כשאני רק חושבת על קורס טיס  – פנטזיה עמומה שמתרחקת אט אט- אני צריכה להיזכר בעובדה המצערת שאפילו את הצעצוע שבתוך ביצת קינדר אני לא מסוגלת להרכיב.
והנה, מפגרת כמוני מצליחה להפעיל מחשב! לשלוח דואר אלקטרוני, להכנס לקבוצות דיון… והחשוב מכל: לרכוש טרמינולוגיה עדכנית , בת זמננו, ולשלוף את המלה האחרונה. היי, גם אני בעניינים…
אני כמובן מכירה מנועי חיפוש שונים , אם כי עלי להודות בהכנעה שנבצר ממני עד עצם היום הזה להבדיל ביניהם.

בעבודה, יש לי מנוע חיפוש דגנית.
דגנית זו האסיסטנטית שלי.
כל מה שאנחנו שכחנו- דגנית זוכרת.
למשל אני יכולה לשאול אותה מה שמם של בעלי הכלב השחור שראינו לפני חודשיים עם דלקת באוזן ימין והיא מיד שולפת את התשובה.
איך קוראים לאשה עם החתול שקפץ מקומה שלישית ושבר את האגן לפני שנתיים- ושוב, דגנית לא מאכזבת ועונה.
הדברים היחידים שהיא כן שוכחת זה להזמין ציוד כשצריך. מחטים או מזרקים או דבר זניח כבלון חמצן. דברים כאלה היא בהחלט שוכחת ומעמידה אותנו במצבים בלתי אפשריים.
אבל באחסון ושליפת מידע אין שני לה.
הזיכרון המופלא שלה לא מגביל עצמו לשמות של לקוחות.
בלי הנד עפעף היא שולפת ממאגרי מידע  בראשה את כל מאזן התשלומים של לקוח זה או אחר.
 אני בהחלט יכולה לשכוח מישהו שחייב לי כסף, או לקוח שהבריז והוציא לנו את הנשמה עד ששילם. דגנית- לא שוכחת ולא סולחת…
אם אני מתפתה לתת אשראי ללקוח שכבר פישל בעבר מתוך שכחה סנילית לשמה (שלי, כמובן, לא שלו)  מזדעקת דגנית וקוראת אותי לסדר.
כשהיא קמה בבוקר על צד שמאל, כולנו נזהרים לא להרגיז אותה. ארבעה רופאים הולכים על קצות האצבעות  מסביב לאסיסטנטית אחת שכדאי מאד לא להסתבך אתה…

בתור מנוע חיפוש יש לה חיסרון קטן אחד, אני מתכוונת חוץ מהפתיל המאד קצר שלה. הנימוסים שלה הם לא משהו.
יש אמנם  יתרונות בעבודה עם מישהו שאומר בדיוק את מה שהוא חושב, בשנייה שהוא חושב, ללא פילטר מרכך.
אבל יתרון שכזה בטל בששים  כשהיא מדברת עם הלקוחות שלנו…
כשנכנס למרפאה שלנו לקוח עם כלב גזעי  חדש וסיפר ששילם עליו אלפיים דולר, הזדעקה ואמרה: על כזה מכוער שלמת כל כך הרבה? 
מאז לא ראינו אותו יותר. מעניין למה.
כשהגיע  השבוע כלב מדובלל ומסריח לרחצה, התנצל הלקוח הנבוך כמעה ואמר שהיה עסוק  בזמן האחרון ולא רחץ אותו שבועיים.
דגנית, הנשמה הטהורה שלנו , הציצה באותו רגע מבעד לדלת, ואמרה: מה? כזה מסריח? על מי אתה עובד.
הכלב שלך לא ראה סבון ומים לפחות שנה.

הכלב והבעלים  הסמיקו ויצאו מהמרפאה. 
 

ביקור בית שלימד אותי משהו חשוב.

מושבניק מאזור השרון הזמין אותי לביקור בית.
התזמון שלו  היה בעייתי  הייתי בדיוק  יום לפני טיסה  לסמינר אליו הוזמנתי.
בנוסף,  יומיים קודם לכן בדיוק הגיע הקונטיינר שהכיל את חיינו בארצות הברית , 
ועשרות ארגזים היו מוערמים בבית זה על גבי זה.
מאחר וזמני היה דחוק  ניסיתי לשכנע אותו לבוא אלי למרפאה, או לחילופין לדחות את הביקור עד שאחזור.
אחרי  שתים עשרה שנים בארצות הברית  נהפכים קצת לאמריקאים. מנומסים יותר, עדינים יותר...וקצת שוכחים איך עובד הראש הישראלי.

אי אפשר, אמר המושבניק. הבעיה מאד דחופה. אי אפשר לחכות אפילו יום אחד. אני בבעיה רצינית.התוכים נופלים אחד אחד...

 תמיד הייתי ידועה כאחת שלא יודעת להגיד לא  (מזל שלא בקשו יותר מדי...) וכך מצאתי עצמי על הכביש המהיר בדרך לביתו.
מחמת הבהילות שבדבר לא נקבתי בשכרי .

כשהגעתי , ממוקדת ונחושה לעזור, היה האיש שליו להפליא. למרבה תמיהתי,הבהילות שנשמעה  קודם בקולו, כמו גם המצוקה- נעלמו. הוזמנתי לסיור ארוך בין כלובי התוכים שלו תוך שהוא מאריך ומספר לי על  הטיול לאוסטרליה שערכו הוא  וזוגתו  חודש קודם...

לאחר מכן הוזמנתי אל תוך הבית לכוס קפה, וכבדרך אגב הועלו מספר נקודות הנוגעות לתוכים שלו.
למותר לציין שאף בעיה לא הייתה דחופה במיוחד.

וכך עברו להן שעתיים ומחצה, וככל שעובר הזמן אני נעשית לחוצה יותר :
נושא התשלום לא הועלה מצידו , ואילו אני- לא יכולתי להעלות נושא כה עדין.

קמתי ללכת. זה היה הרגע הקריטי מבחינתי: שאלת התשלום, כך הייתי בטוחה ברוב נאיביות, תועלה עכשיו. אני הרי עוזבת.
ואכן, אותו מושבניק לא אכזב. ללא מלים קם, הסתובב- וחזר עם שני אננסים ענקיים.

אני ממש מודה לך על זמנך, אמר.



 
 

מגה חנונית אחת ולטאות מבייצות. יש דברים כאלה.

פוסט ישן לקוראי החדשים.

השבוע הייתי צריכה להסביר על מחתרת ניל"י   ועל שרה אהרונסון. (אל תשאלו) . משהו קליל ולא מחייב. יצא שהלכתי לספריה וקראתי שלושה ספרים (מזל שאני קוראת מהר) והכנתי סיכומים ותמונה לסיום. ואז הבנתי.

אני לא חנונית. אני מגה חנונית.

ואז החלטתי למחזר את הפוסט הזה. להזכירכם- הכל מגיע מהבלוג שלי "MOTHER OF DRAGONS" ברשימות , ואני אשמח אם פשוט תעשו מנוי לשם. זה מה זה פשוט , ואני לא אצטרך לתזז מאתר לאתר כמו היהודי הנודד.

גם וטרינרים נוסעים לסמינרים, לא רק אנשי הייטק.
הסמינר אליו נסעתי נמצא בלאס וגאס, והוא הסמינר הגדול ביותר מסוגו בעולם.
 במשך חמישה ימים, נמצאים קרוב ל 7000 וטרינרים, רובם אמריקאים,כ- 2500  אסיסטנטים וכ- 3000 מציגים בכפיפה אחת. קשה לתאר כמה גדול וצפוף זה.
ההרצאות מתחילות בשמונה בבוקר ונגמרות בחמש, חוץ מכמה הרצאות שמתחילות בשש וחצי בבוקר (באמת) וכמה סימפוזיונים שנערכים בערב , בין שש לשמונה, למי שנורא משתעמם ויש לו קצת זמן חופשי. וטרינרים זה עם שקדן…
יש כמובן וטרינרים שמנצלים את האירוע   ובמקום הרצאות מבלים ליד שולחנות ההימורים .
לא אני,החנונית האולטימטיבית . לא מפסידה רגע  וממלאת מחברות על גבי מחברות…
בכל שעה  נתונה אפשר לבחור בין עשרות הרצאות שונות.
יש הרצאות על רפואת סוסים, יש כאלה המופנות לוטרינרים של פרות, ויש גם כאלה לצאן. כן, יש גם התמחות כזו. יש וטרינרים שמתמחים בתיישים.
אבל רוב הוטרינרים כאן מטפלים  בחיות קטנות, כלומר כלבים וחתולים.
 כאן הבחירה כמעט אינסופית. קרדיולוגיה, רפואת עיניים, רפואת עור , בעיות התנהגות ועוד.

דווקא הרצאות  בנושאים של תוכים אין יותר מדי בסמינר הזה.
גם בארצות הברית ,כמו בישראל ,יש מעט וטרינרים שמתמקדים בתוכים.
בדרך כלל אני נוסעת לסמינר מיוחד לוטרינרים של  תוכים. אבל ביקור בסמינר כללי מהווה בשבילי  הזדמנות לשמוע הרצאות שונות מהרגיל.
ככה לדוגמה בחרתי בהרצאה  על אולטרה סאונד שמתבצע לזוחלים. לא ממש  פרקטי למי שעובד בארץ  , אבל כיף.
אני מאד אשמח לראות את הלקוח הישראלי שיסכים לעשות אולטרה סאונד על האיגואנה המבייצת שלו.
בנוסף להרצאות יש תערוכה בסדר גודל שמצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש.  קרוב לשלושת אלפים מציגים ומאות דוכנים , וכולם מנסים למשוך את תשומת ליבנו.
תור ארוך של וטרינרים ליד דוכן של חברת תרופות מעיד על כך שמחלקים שם מתנות.  האמריקאים לא מוותרים . מה שנותנים חינם הם לוקחים. מסתבר שצריך לשמוע הרצאה בת 8 דקות על מזון חדש ומקבלים תיק שחור כעור מפלסטיק.
הדיילת החיננית קוראת לי ואומרת: את לא רוצה תיק חינם?
עניתי לה. איזה חינם. זה 8 דקות עבודה.
הנימוק המדוייק  משתיק אותה.

 רוב הוטרינרים מנצלים את ההזדמנות לקנות מכשירים רפואיים, ציוד לחדרי ניתוח,  סטטוסקופים מעוצבים או ספרי רפואה.

ונחשו מי עמד ליד הדוכן היחיד שמכר טישרט עם ציורי חיות..