ביקור בית שלימד אותי משהו חשוב.

מושבניק מאזור השרון הזמין אותי לביקור בית.
התזמון שלו  היה בעייתי  הייתי בדיוק  יום לפני טיסה  לסמינר אליו הוזמנתי.
בנוסף,  יומיים קודם לכן בדיוק הגיע הקונטיינר שהכיל את חיינו בארצות הברית , 
ועשרות ארגזים היו מוערמים בבית זה על גבי זה.
מאחר וזמני היה דחוק  ניסיתי לשכנע אותו לבוא אלי למרפאה, או לחילופין לדחות את הביקור עד שאחזור.
אחרי  שתים עשרה שנים בארצות הברית  נהפכים קצת לאמריקאים. מנומסים יותר, עדינים יותר...וקצת שוכחים איך עובד הראש הישראלי.

אי אפשר, אמר המושבניק. הבעיה מאד דחופה. אי אפשר לחכות אפילו יום אחד. אני בבעיה רצינית.התוכים נופלים אחד אחד...

 תמיד הייתי ידועה כאחת שלא יודעת להגיד לא  (מזל שלא בקשו יותר מדי...) וכך מצאתי עצמי על הכביש המהיר בדרך לביתו.
מחמת הבהילות שבדבר לא נקבתי בשכרי .

כשהגעתי , ממוקדת ונחושה לעזור, היה האיש שליו להפליא. למרבה תמיהתי,הבהילות שנשמעה  קודם בקולו, כמו גם המצוקה- נעלמו. הוזמנתי לסיור ארוך בין כלובי התוכים שלו תוך שהוא מאריך ומספר לי על  הטיול לאוסטרליה שערכו הוא  וזוגתו  חודש קודם...

לאחר מכן הוזמנתי אל תוך הבית לכוס קפה, וכבדרך אגב הועלו מספר נקודות הנוגעות לתוכים שלו.
למותר לציין שאף בעיה לא הייתה דחופה במיוחד.

וכך עברו להן שעתיים ומחצה, וככל שעובר הזמן אני נעשית לחוצה יותר :
נושא התשלום לא הועלה מצידו , ואילו אני- לא יכולתי להעלות נושא כה עדין.

קמתי ללכת. זה היה הרגע הקריטי מבחינתי: שאלת התשלום, כך הייתי בטוחה ברוב נאיביות, תועלה עכשיו. אני הרי עוזבת.
ואכן, אותו מושבניק לא אכזב. ללא מלים קם, הסתובב- וחזר עם שני אננסים ענקיים.

אני ממש מודה לך על זמנך, אמר.