חזרתי בשעת לילה מאוחרת משיעור בלט.
בדרכי הביתה , גופי עייף וכל מה שאני רוצה זה להגיע למיטתי בהקדם, ראיתי כלב זאב שנפגע בתאונת דרכים. הוא שכב על צידו והתנשם בכבדות.הכלב היה ללא בעלים.
מיד עצרתי את רכבי ופניתי להגיש לו עזרה ראשונה, כמתחייב ממקצועי.
רק אז ראיתי את חמשת הרכבים שעצרו אף הם בצד הדרך, על יושביהם.
באיחור מה נוכחתי לדעת שלבושי לא בדיוק עונה על הקוד המקצועי הנדרש.
למען הדיוק כל מה שלבשתי אז היה בגד בלט ורוד, והגרוע מכל- חצאית בלט ורודה ושקופה.
מה שנחשב בחוגים מסויימים ,כלומר בעיני המורה שלי לבלט- לגיטימי לחלוטין, נראה ממש ביזארי באותן נסיבות.
אני מחדירה עירוי לכלב גוסס על אם הדרך, מוקפת בשנים עשר איש הלוטשים עיניים, ערים למאמצי ההחייאה ההירואים שלי, או לחילופין, כפי שאני רואה את זה היום, תוהים בנפשם מי זו התמהונית החשופה בבגד בלט ורוד.
הכלב לא הגיב והחלטתי להעבירו לבית החולים שלי להמשך טיפול.
קהלי הנאמן לא ויתר ונסע אחרי. זו בטח נראתה להם ההצגה הכי טובה בעיר.
וכך נדחסו בבית החולים שלי כלב אחד גוסס ושנים עשר אנשים זרים.
למה הסכמתי? שאלה טובה.
ראשית, יש לזקוף זאת לעדינות הטבעית שלי- לא היה לי נעים להעיף אותם לכל הרוחות.
ושנית, הנחתי ברוב תמימותי שמי מהם יעלה את שאלת התשלום באיזה שהוא שלב- לי לא היה נעים לבקש…
הכלב ביש המזל לא שרד את הלילה. ואילו אני, בנוסף ללילה ארוך ומתסכל וכלב שלא הצלחתי להציל, נאלצתי לענות לכל אותם אנשים שטרחו וצלצלו למחרת.
מאז , כשאני מאשפזת כלב פצוע ללא בעלים אני לא לוקחת קהל. עניין של ניסיון.
וכשאני רוקדת , אני לובשת רק שחור. שוב לא יתפסו אותי בחצאית ורודה.
