הילה של מלאכים - או וטרינר של אנשים

יש אנשים שנכנסים למרפאה וטרינרית ורואים שיש להם  הילה של מלאכים מעל הראש.
מעין "בייגלה" עגלגל מרחף מעל לראשם. כל ווטרינר מכיר אותם.
אלו הם המלאכים השומרים על  חתולי הרחוב.
באחד מבתי החולים בהם עבדתי בארה"ב, היה זוג קשישים שהביא כלב זקן לבדיקה.
הכלב סבל מסכרת. כמה ימים לאחר מכן הופיעו שוב, הפעם בלווית כלב אחר שסבל מאי ספיקת כליות.  אשפזנו אותו וחיברנו אותו  לנוזלים  ( המקבילה הוטרינרית לדיאליזה) וכשהתייצב מצבו שלחנו אותו לביתו.
שבועיים לאחר מכן שוב הופיע הזוג הזה במרפאה, הפעם עם כלב שסבל מאי ספיקת לב. .
עכשיו  כבר לא יכולתי להתאפק.
הנימוס האמריקאי שרכשתי במאמצים כה רבים נמחק באיבו.
היה זה הטאקט הישראלי המפורסם, מונע על ידי סקרנות בוערת , ששאל אותם אם כל הכלבים שלהם מהמאה הקודמת או אולי יש להם גם משהו צעיר יותר בארסנל…
מובן שנשכתי את לשוני הסוררת שניה אחרי שהשאלה נשאלה.
התשובה שלהם הדהימה אותי.
מסתבר שהם היו הולכים פעם בשבוע לצער בעלי חיים ומאמצים רק את הכלבים הזקנים והחולים, את אותם כלבים שברור שאיש מלבדם לא יאמץ, הכלבים המיועדים להמתה.
הם לוקחים אותם לביתם ומעניקים להם מספר חודשי חסד.
מזון טוב, טיפולים והרבה אהבה בתקופת החיים האחרונה שלהם.

כשפתחנו את בית החולים שלנו בלוס אנג'לס   היינו ממש לחוצים.
  לווינו כספים והיינו ממושכנים למשך חמש מאות השנים הבאות, פחות או יותר.
מכאן, כשהופיעה לי ביום  הראשון שפתחנו את בית החולים  אשה נעימת סבר עם שלושה חתולים ממש שמחתי.
תוך כדי שיחה אתה התברר לי שהיא אוספת חתולים מהרחוב, רוחצת ומטפלת בהם.
לא יכולתי להאמין למזלי הטוב: האשה אמרה שהיא תיכף חוזרת ומביאה שבעה חתולים נוספים.
עמדנו אני והאסיסטנטית ג'ניפר ובאושר  רחצנו עשרה חתולים סרבנים, חיסנו אותם ואף נתנו להם טיפול נגד תולעים.
בעיני רוחי ראיתי כיצד אני מכסה כבר חלק מההלוואה החודשית.
לא הבנתי במה זכיתי לכבוד הזה- הייתי בטוחה שלאדם נפלא כמו האשה הזו, שכל כך דואגת לחתולי רחוב, יש רופא קבוע.
לא היה לי ספק שהקסם האישי שלי עשה את שלו.
 רק אחרי ארבעה ימים, כשהבנק החזיר לי את הצ'ק של שלוש מאות הדולר בנימוק שהחשבון נסגר זה מכבר, ירד לי האסימון.

כל מה שאני יכולה להגיד, שגם זו שיטה לטפל בחתולי רחוב…

הציפור הכי מתה - או הוטרינר הכי יחף שיש

הציפור שהורדה מהמכונית היתה כבר מתה. ככה לפחות חשבתי. היא שכבה על הצד ולא זזה , וגם כשנגעתי לה בעין היא לא הגיבה.
רק עוד פרפור חלש, כמעט  בלתי מורגש, היה או לא היה שם.
הכרתי את התוכי. היה זה ג'אקו (סוג תוכי)  שתלש נוצות באופן אובססיבי.

תלישת נוצות מהווה בעיה מוכרת לבעלי תוכים.
התוכי התולש  מתחיל לסדר את  הנוצות שלו- פעולה נורמלית המתבצעת גם בטבע, אבל תוך כדי סידור הנוצה הוא  "נועל"  את המקור עליה , ובתנועה מהירה תולש אותה.  התוכי מסוגל למרוט כך את כל נוצותיו, למעט אלו שעל ראשו.
זה לא מצחיק אלא  מעורר רחמים.
 יושב לו ג'אקו קטן ונראה כמו נשר מיניאטורי: צווארו קרח לחלוטין ולפעמים גם הגוף ערום ועריה,  ורק ראשו עוטה שפעת נוצות,
חלק נכבד מהתוכים הגדולים, אם כי לא כולם,  תולש מסיבות נפשיות כאלו או אחרות.


היה לי תוכי אחד שהייתי מוכנה להישבע שהתלישה אצלו נובעת מפער בלתי ניתן לגישור ברמת האינטיליגנציה  שלו ושל בעליו.
לטובת התוכי, כמובן.
גם התוכי שהגיע באותה שבת היה תלשן מקצועי.
לבעליו כבר הסברתי בביקור האחרון אצלי ,  שעליו לשנות את אורח החיים של התוכי.
בינינו, גם אם היו מכניסים אותי לכלוב קטן ללא חברה, בלי צעצועים ועם  ג'אנק פוד ,גם אני הייתי תולשת.
 הוא לא האמין לי. דבר ראשון הוא הלך לחנות חיות וקנה תרסיס נגד גירודים.
אחרי שרסס את הציפור המסכנה שלושה ימים והיא עדין תלשה נוצות , הוא החליט לנקוט בצעדים יותר דרסטיים.

למרות שבמקרה שלו היה ברור שהתוכי תולש מסיבה נפשית,  הוא קנה קוטל חרקים של סנו.
קוטל החרקים הזה היה יעיל להפליא.
בעיית תלישת הנוצות נפתרה בו ברגע שהתוכי רוסס.
כמו כן, התוכי הפסיק כמעט לחיות.

הכנסתי אותו מיד לתא טיפול נמרץ. הזרמתי חמצן  והזרקתי לו חומר נוגד.
זה היה מקרה קלאסי של הרעלה שמגיבה לאטרופין.   הבעיה שלי היתה איך לא להרעיל אותו עם עודף אטרופין. בעוד  שבמינון הנכון אפשר  להציל לפעמים את החיה המורעלת , עודף  אטרופין הופך להיות גורם מרעיל בפני עצמו.

וכך, למרות הלחץ והמהירות בהם עבדתי מצאתי עצמי מחשבת כמה אטרופין בדיוק עלי להזריק לו.  המינון ניתן לנו לפי כמות חומר לקילוגרם ציפור. מאחר ורוב התוכים שוקלים הרבה פחות מקילוגרם – צריך לחשב. וכך אני יושבת עם  מחשבון  ועושה "ערך משולש" שזה לדעתי הדבר הכי שימושי, אם לא היחיד, שקבלתי בבית הספר כהכנה לחיים האמיתיים.

למען האמת, לא האמנתי שהתוכי יצא מזה.
שלחתי את בעליו הביתה עם תחזית פסימית ונשארתי ליד התוכי. כל עשר או חמש עשרה דקות הזרקתי לו עוד אטרופין.
כשחזרתי אליו אחרי שעה , עבר התוכי משכיבה על הצד לשכיבה על החזה, סימן מעודד.
אחרי ארבע שעות התוכי נעמד על רגליו.
ואז קרה לי דבר שלא קורה לי הרבה: פרצתי בבכי.
זה היה התוכי הכי מת שהצלחתי להחזיר אל החיים.
למחרת, בא הבעלים לקבל את יקירו. ראיתי שהוא מנסה להגיד תודה ואין מלים בפיו.

חייכתי בצניעות, נותנת לו למצוא את המלים בעצמו.

תודה, אמר בהתרגשות. ממש תודה שהסכמת לקבל צ'ק דחוי…