אני נערת טלפון!

 שיחות טלפון עם לקוחות הן חלק בלתי נפרד מהעבודה.
יש ימים שאני מוצאת עצמי מדברת שעות מהבית, אחרי העבודה.  זו הסיבה, מן הסתם, שאני לא מסוגלת ללהג בטלפון על הא ועל דא.   החברות שלי כבר מודעות לחסכים הוורבליים שלי וסולחות לי.

בשיחה מאלפת שניהלתי לפני חודש,סיפר לי אדם שלא הכרתי שהגוזל שלו, כבן שלושה שבועות, היה חולה: מנוזל, משתעל, ובעצם בקושי נשם. אבל עכשיו, כך אמר, הכל בסדר.
מיותר לציין שמאד התפלאתי ושאלתי אותו : אז למה אתה בעצם מצלצל אלי? איך אני יכולה לעזור לך?
והלקוח מסביר לי לאט, כמי שמדבר לילד מפגר: מה זאת אומרת למה? הרי כתבת בספרך (ספר התוכים)  לדווח לרופא  על כל דבר…

לפני שבוע פנתה אלי אשה ושאלה: שמעתי שכדי שתוכי ידבר צריך לקצוץ לו את הלשון.
האם אתם עושים ניתוח כזה?
האינסטינקט הראשוני שלי היה לומר- למה לך, גברת. תעשי זאת לבד בבית, זה ממש פשוט.
מזל שאני בן אדם מנומס עם עכבות. הדחקתי את הצד האלים שבי.

יש ימים שאני קצת נרדמת בשמירה.
ביום כזה צלצלה רונית. רונית מתעניינת ברפואה אלטרנטיבית ואפילו עושה רייקי לנחש שלה. היא גם מוכנה להוכיח באותות ובמופתים שאכן הוא מושפע. לטענתה, הוא ממש רגוע ונינוח אחרי כל טיפול . רונית צלצלה כדי לספר לי כמה שהנחש אוהב את בעלה. הוא רץ אחריו בכל הבית ומקיא לכבודו.
השיחה נמשכה ונמשכה.
אני מוכרחה להתוודות שבאותו רגע לא הייתי ממש מרוכזת והקשבתי לה בערך כמו שאני מקשיבה לילדים שלי בשעות מסוימות של היום.
אני גם רגילה לשמוע ממנה תמיד נסים ונפלאות על הנחש שלה בו היא מאוהבת לחלוטין.
ולכן, כשסיפרה לי שהוא רודף אחרי בעלה בבית מרוב אהבה מלמלתי משהו בלתי מחייב.

למען האמת, הופתעתי לשמוע שיש בעל בבית. מערכת היחסים שנרקמה בינה לבין הנחש נראתה מערכת זוגית לכל דבר. לא חשבתי שיש שם מקום לעוד מישהו.
בקול רם ציינתי שאולי הוא דווקא מנסה לטרוף את המתחרה על ליבה.
כשהיא חזרה והדגישה את קטע ההקאות לכוון הבעל כבר הרגשתי מטומטמת לגמרי.
זו דווקא התנהגות המאפיינת תוכים,ולא נחשים. הצלחתי להשחיל משפט.
דממה מהצד השני. ולאחר מכן: כן, זה התוכי החדש שלנו שעליו אני מספרת לך…


אתמול היה יום מיוחד: שתי  שיחות קשות בערב אחד.
בשיחה הראשונה פתח הבחור בשאלת מחץ: האם לדעתי אפשר להרוויח הרבה כסף מגידול תוכים.
בלי להניד עפעף אמרתי לו- זה כמו לשאול כמה מרוויח עצמאי.(גם את זה כבר שאלו אותי).  מאחר והוא לא ירד לעומק דעתי המשכתי וסיפרתי לו שאני מכירה בן אדם שמכר דירה בגלל חובות שהיו לו על התוכים שלו. לצערי מכירת הדירה לא הספיקה לכסות חמש מאות שקל שנשאר חייב לי.
לזכותו של אותו בחור ייאמר: הוא לא סתם צלצל אלי ולא התכוון סתם לבלבל לי במוח: הוא הגיע מוכן.ציטט מאמרים על גבי מאמרים- הן כאלה המצדדים בדעתו והן כאלה הסותרים אותה. לכל מה שאמרתי לו הוא כבר קרא מאמר בנושא ונשמע בקיא בחומר.
במישור התיאורטי, כמובן. הבן אדם עוד לא גידל תוכי בחייו.
ברוב ייאושי- שכן השיחה התארכה והתארכה ללא סימני התעייפות מצדו- המלצתי לו להתחיל מזוג תוכים קטן, ובהדרגה, נגיד תוך עשר שנים, לבחון את מצבו ולראות אם אמנם הוא מוכן לגידול במסות גדולות.


השיחה השניה באותו ערב היתה אמורה להיות קצרה: מישהי רצתה לקבוע תור לבדיקת התוכי החדש שלה.
התחלתי להסביר לה ממה מורכבת בדיקה כזו והיא קטעה אותי בקוצר רוח מופגן.
ואז נזכרתי.
משהו בעוינות, באנטיפטיות שהקרינה אלי אותה אשה הזכיר לי את ביקורה הקודם אצלי.
את הביקור ההוא היא התחילה ככה:
אז זו את שכתבת את הספר המפגר הזה על תוכים…

החתול שהלך לאיבוד (עם טוויסט)

אחד הסיוטים של כל וטרינר הוא לאבד חיה בזמן שהיא נמצאת באחריותו.
ככה מצאנו פעם בעירנו חתול שברח משולחן הניתוחים של אחד הקולגות שלנו. החתול עזב  יחד עם המזרק עם חומר  הרגעה שהיה נעוץ עדיין בישבנו וכך דהר ברחובות רעננה .


כשעבדתי כשכירה בבית חולים בדאון- טאון ,לוס אנג'לס הצלחנו לאבד חתולשהגיע אלינו לפנסיון.


בעליו יצא לחופשה והפקיד את אוצרו בידים בטוחות, או כך לפחות חשב.
בוקר אחד הגענו לעבודה, ולחרדתנו מצאנו את דלת הכלוב פתוחה, ומאג'יק, החתול- איננו.
מאחר וחדר החתולים היה סגור במשך הלילה- ובדיוק מהסיבה הזו- ידענו שהוא נמצא בחדר.  אבל החתול נעלם כלא היה.
התחלנו לקרוא בשמו, בהתחלה בחביבות ובהמשך בעצבנות גדלה והולכת, ולפתע שמענו יללה נוגה.
המיאו הרפה הגיע מהקיר שמעל האמבטיה.
מסתבר שגם באמריקה הגדולה, שיפוצניקים מחפפים איפה שרק אפשר:
 במקרה זה הם השאירו פתח קטן מתחת לאמבטיה. למאג'יק זה הספיק. אחרי שהצליח לפתוח את הכלוב שלו הוא נכנס לקיר הגבס וטיפס בתוכו.
למי שלא מכיר, קיר גבס הוא  קיר חלול . שתי פלטות גבס מונחות במקביל, כשביניהן יש תומכות ממתכת.   מאג'יק נכנס לעבי הקורה, תרתי משמע.  נכנס, וסרב לצאת.
כל לילה השארנו  אוכל על הרצפה ליד חור האמבטיה. בבוקר כשבאנו האוכל נעלם. החתול היה יוצא בלילה, מצטייד וחוזר למחבואו.
הבעלים שלו הגיע אחרי יומיים.
יש לנו משהו להגיד לך, מלמלנו, אחרי רגע של שתיקה מעיקה.
החתול שלך פה.  והראינו על הקיר.
כשהבין האיש שזו לא בדיחה – חוורו פניו. החתול סרב לצאת גם למשמע קולו.
נאלצנו לשלוח אותו אחר כבוד הביתה  עם הבטחה שהכל יהיה בסדר.
ולא שהיה לנו מושג.
עבר שבוע,והחתול שהתנחל בתוך הקיר לא הראה סימני שבירה. 
בלית ברירה התחלנו בעזרת איזמל ופטיש  לעשות חורים בקיר הגבס.
 ד"ר מרקס, הבוס שלי,   היה קרוב להתעלפות.
הוא היה מוכן לוותר על החתול שיגיע, כך טען, לשיבה טובה בתוך הקיר ,ובלבד שלא נהרוס לו את בית החולים.


אבל אנחנו לא התייאשנו. המשכנו לחפור בתוך הקיר עד שהתפורר לגמרי. ואז, רק אז, מצאנו אותו. חיה  מחרחרת וזועמת, רעבה והיסטרית.

ד"ר מרקס שהיה אדם מאד מחושב  , גילה נדיבות של ממש בניגוד גמור להרגלו, ולא חייב  את הבעלים לא על שלושת ימי הפנסיון ולא על השבוע הנוסף שהחתול בילה בקיר.

על צב אחד מיוחד במינו וניתוח לא פשוט

 יהושע היה צב לא נחמד . הוא היה זקן מריר וחסר שמחת חיים. אבל אני אהבתי אותו דווקא בגלל תכונותיו אלו.
אחרי פציינטים מתנחמדים היה משהו משובב נפש באינטגריטי שלו.
יהושע היה צב המדבר מקליפורניה ,לא צב היבשה שאנחנו מכירים בארץ.  הוא שקל כחמישה עשר קילו , וזה עוד בלי רגל.
 אז כמו שאפשר לראות, היו סיבות מקלות לאופיו הנרגן.  בצעירותו ננשך על ידי כלב שתלש את רגלו האחורית ,ומאז הוא לא ממש התאושש.
במקום הרגל החסרה סידרנו לו קב  מעץ שהודבק לשריונו,  וכך התנהל לו בחייו ,עגמומי וסר נפש.
היותו בעל שלוש רגליים ורגל ביונית לא מנעו ממנו לנוע במהירות מפתיעה. בכלל, צבים, בניגוד למיתוס, הם חיות זריזות להפליא. (בהתחשב בעובדה שבכל זאת הם נושאים על גבם את כל הציוד).
הכרתי את יהושע מזה זמן כשהופיע יום אחד במרפאתי כשהוא חולה.
בגלל עונת השנה – היה אז חורף, ובגלל חוסר התיאבון שהפגין , חשבתי שאולי  יש לו דלקת ריאות. הכנסתי אותו לחדר הרנגטן לצילום.
בצילום הרנגטן הוברר לי שהריאות הן בסדר גמור. מה שלא היה בסדר זו אבן גדולה שישבה בתוך שלפוחית השתן שלו. האבן היתה בגודל של כדור טניס ופחות או יותר מלאה את חלל השלפוחית.
לא היה ספק שהאבן היא  הסיבה לחוסר התיאבון ולהרגשה הרעה שלו, ושצריך לנתח אותו.

הוצאת אבן משלפוחית היה ניתוח שכבר בצעתי אי אלו פעמים בעבר.
הבעיה בצב היא לא איך להוציא את האבן אלא איך בדיוק להגיע אל השלפוחית. במלים אחרות, איך פותחים את הבטן שלו, העשויה , כזכור, משריון קשיח למדי. לא משהו שסכין המנתחים יכול לחדור לתוכו. 
מסתבר שכדי לנסר שריון של צב צריך  מקדח המשמש רופאים לניסור גבס. אבל להשיג מקדח כזה  לא היה פשוט .הייתי צריכה לשכנע רופא אמריקאי שלא מכיר אותי לתת לי מכשיר רפואי.
בדיוק בגלל זה הלכתי אליו עם הצילום, כמליץ יושר.
 הרופא פרץ בצחוק .
 יש להם תגובות משונות לפעמים, לרופאים של בני אדם. אני מניחה שטיפול בסוג אחד  בלבד של פציינטים גורם לקבעונות מסויימים. 
אבל את חותך הגבס קיבלתי בהשאלה.
כשפותחים את הבטן לצב, מנסרים  ריבוע מהשריון העוטה את בטנו.
צריך, כמובן לתכנן היטב את מיקום הפתיחה , ומה שאפילו יותר חשוב- את גודל הפתח. טעית בגודל- אכלת אותה. אי אפשר לתקן . אותו ריבוע מנוסר ישמש אחר כך לסגירת הבטן.
פתחתי את בטנו של יהושע. היתה זו אחת הפעמים הבודדות שלא ראיתי אותו מקטר. הוא, כמובן, היה מורדם.
ואז נכונה לי הפתעה קטנה. החור שחצבתי בשריונו הספיק אמנם לאבן עצמה, אבל כשידי אחזה באבן- שומו שמיים- לא הצלחתי לצאת.
מה אומר ומה אדבר.רגעים קשים עברו עלי עד שעלה במוחי הרעיון להוציא את האבן בעזרת כף בישול.
על זה אמר  ק. : אם היית מבשלת קצת אולי היית חושבת על זה קודם.
הניתוח כולו ,אגב, היה סיוטו המהלך-או הזוחל- של כל מנתח. האבן היתה כל כך גדולה עד שתפסה למעשה את כל חלל השלפוחית. זאת אומרת ראיתי אבן עטופה בשקיק דק  ופריך עד מאד, הלוא היא שלפוחית השתן.
האבן גדלה שם במשך תקופה ארוכה ואפילו נדבקה קצת לדופן. כשניסיתי לתפור את השלפוחית לאחר הוצאת הסלע הקטן שהתנחל בה, התפוררה זו עם כל תפר עוד קצת.
תפרתי מה שיכולתי לתפור ,הדבקתי את הריבוע המנוסר למקומו, הזרקתי אנטיביוטיקה ועשיתי מה שעושים רופאים במקרים כאלה: התפללתי.
לא היה לי ספק שרוחו של הזקן הנרגן שרתה עלי, שכן לא הפסקתי לקטר לאורך הניתוח כולו.
ואילו יהושע- חסר הערכה שכמותו.
ארבעה חודשים אחרי הניתוח הלך לעולמו.

  

למה אני מטפלת התוכים ולא בסוסים, נניח

מתוך חמישים ואחת בחינות שנדרשו לתואר באוניברסיטה בבולוניה, המפחידה ביותר היתה ללא ספק  הבחינה ב"קליניקה מדיקה " שהיתה סיכום  של כל מה שאתה יודע- או לא- על סוסים, פרות וכלבים.
ראש הפקולטה, יצור מאוס ואנטיפטי , שנא את האוניברסיטה,  את עבודתו, ויותר מכל את הסטודנטים שבאים אליו להבחן. פרופסור ג'נטילה , ככה קראו לו, היה הכל חוץ מג'נטילה (עדין, באיטלקית)
היה ידוע, שמי שרוצה לדבר איתו צריך לשים נפשו בכפו ולרוץ אחריו .כי ג'נטילה, כולו מטר חמישים שמנמן ונמרץ, היה פוסע בצעדי ענק מהירים, צעידה שהוא פיתח כדי להשפיל את הסטודנט המתחנן על חייו.
וכך הוא שועט, והסטודנט המסכן מנסה להדביק את הקצב.
בבחינה המסכמת והחשובה  הזו, הסטודנט היה מקבל סוס, פרה או כלב חולים. צריך היה לבדוק אותם, לאבחן את חוליים ולרשום מרשם לפי הצורך. הכל תחת עינו הפקוחה (והעוינת) של הפרופסור המכובד.
ידענו שכדי לעבור את הבחינה צריך לקבל פרה . הסוס שהיינו נבחנים עליו שנא את הסטודנטים כולם עד אחד, מיד תבינו למה, והיה עושה כמיטב יכולתו להכשיל אותנו.
 הפרה , כדרכן של פרות, היתה חביבה, פלגמטית ולא אינטיליגנטית במיוחד.
אם קיבלת כלב יכולת מיד ללכת הביתה ולהתייצב למועד ב'. הפקולטה בבולוניה החשיבה עצמה כמעצמה רוחנית כשמדובר ברפואת סוסים, פרות וחזירים. אבל כלבים וחתולים היו זניחים בחשיבותם.
כתיבת המרשם הצריכה כישורי כתיבה בלתי מבוטלים, כמו גם ידע ברפואת ימי הביניים.  לא פרופסור כג'נטילה יקבל מרשם  קונבנציונלי שאפשר  לגשת איתו  לבית המרקחת ולקנות תרופה.  או, לא.  לצורך טיפול בכלב משתעל היינו צריכים להרכיב תרופה על בסיס עלי האקליפטוס, ופרה עם בעית לב דרשה מרשם על בסיס צמח הדיגיטליס.  כאילו נמחקו חמישים השנים האחרונות ותעשית התרופות המודרנית לא היתה ולא נבראה.

בשנה האחרונה ללימודים היינו צריכים להתאמן על בעלי חיים.
בין היתר למדנו איך בודקים את הריריות בעינים, איך מרגישים דופק וכיצד ממששים בטן של פרה.
למדנו גם לבדוק את הלשון של הסוס. .
בחלומות הכי ורודים שלי, ילדה טובה מרמת גן , לא חלמתי שאצטרך להוציא לשון של סוס.
כדי לתפוש את הלשון של הסוס צריך להכניס את היד אל הפה מהצד. לא מקדימה, חס וחלילה .
 לשון הסוס היא חמה , חלקה ורטובה (היי, אתם בבלוג הנכון, לא לשפשף עיניים) . תוסיפו לזה את העובדה שמדובר בשריר חזק שיש לו רצון  משלו, ותבינו  למה צריך להפעיל מידה מסוימת של יצירתיות כדי להוציא לשון מהפה.
 הכל טוב ויפה אם הסוס היה צריך לעבור רק שתים שלוש בדיקות כאלו ביום.  אבל באוניברסיטת בולוניה, במסגרת הקיצוצים בתקציב, היו מביאים רק סוס אחד ,שהגיע מבית המטבחיים.   הסוס היה זוכה בארכה של כמה שבועות , ובתמורה היו כל הסטודנטים מתאמנים עליו .
רק לצרכי השוואה, לימים ביקרתי באוניברסיטת דיוויס , שם נבחנתי כדי לקבל רשיון עבודה בקליפורניה. 
באורוות שלהם היו מאתיים סוסים.
תארו  לכם ששה סטודנטים בודקים בו זמנית את אותו סוס.
שני סטודנטים  מתבוננים באוזניו -גם אזניים צריך  לבדוק , שניים  עומדים משני צידי ראשו, דוחפים בעדינות אצבע לשולי העינים ומנסים להוציא את העפעף השלישי לבדיקה,  אחד ממשש את הבטן ואחד נוסף מנסה למשוך  את הלשון הסרבנית החוצה.
זה עם הלשון- הייתי אני. ובאותה שניה ממש החליט הסוס שזהו. הגיעו מים עד נפש.   הסוס העיף אותי באוויר כבובת סמרטוטים.
המשקפים שלי   לא היו ברי מזל כמוני: מגובה שני מטר הם נחתו אל מתחת לפרסת הסוס.
עבורי היה זה רגע מכונן. זה היה הרגע בו הבנתי  שאני עם סוסים  גמרתי.  אני צריכה פציינטים יותר צייתנים.
והסוס? אין לי ספק שבסוף אותה תקופה הוא פשוט שמח לחזור לבית המטבחיים.

רפואת חירום לחיות.


עם סיום הלימודים  נסעתי לארצות הברית .
בקליפורניה,  כדי לקבל  רשיון עבודה כווטרינרית, היה עלי לעבור שתי בחינות לא קלות בסופה של שנת סטאז' בבית חולים מוכר. 
בחרתי להעביר  חלק מהסטאז' בבית חולים למקרי חירום.
כמו E.R. ,אבל עם חיות.
בית החולים היה נפתח כל ערב בשש, הוא הזמן בו נסגרות מרפאות היום ונשאר פתוח עד שמונה בבוקר למחרת.
למרפאת לילה כזו יש יתרונות רבים.  ראשית, לקוח שיש לו מקרה חירום יודע שיש מקום פתוח כל הלילה המאויש  ע"י רופא וטרינר.
שנית,  ולא פחות חשוב, רופאים סוגרים את המרפאה שלהם בשעה שפויה כמו שש בערב ביודעם שהקליינטים שלהם יוכלו לקבל עזרה במקרה הצורך, ומה שיותר חשוב- יחזרו אליהם בבוקר, כאשר חדר המיון נסגר .
גם באמריקה ,כשרופא מפנה מקרה חירום בלילה הוא לא אוהב שהקליינט נשאר אצל המתחרה שלו …
יתרונות העבודה במקום כזה הוא העניין והאתגר. מי שמוכן לשלם תעריף לילה מגיע בדרך כלל עם בעיות שלא יכולות לחכות לבוקר.
לא מחסנים בלילה ,לא מנקים שיניים לכלב  ולא מלמדים את הלקוח דרכי מניעה נגד פרעושים. אבל תוכי חולה או כלב  שנדרס או  נחתך מגיע לטיפול.
בבית החולים בו עבדתי היה רופא אחד ועוזרת אחת: אני. לרופא היה חדר פרטי עם מיטת שדה, ואם היה שקט הוא היה הולך לישון.
האסיסטנטית, כלומר אני , היתה אמורה להשגיח על החולים ולענות לטלפונים.
לא עמד לרשותי חדר, כמובן,  ועל מיטה יכולתי רק לחלום.  ממילא אסור היה לי לישון.
בהתאם לחומרת המקרים המאושפזים הרופא היה מכין לי לוח משימות. הייתי אמורה, בין היתר,לבדוק קצב לב ונשימה, למדוד חום ולהזריק תרופות שונות ונוזלים לפי הצורך.
תדירות הביצוע היתה תלויה בהחלטת הרופא.  במקרים קלים בדקתי כל שעה. במקרים קריטים הייתי עושה סבב כל עשרים דקות.
  שלוש לפנות בוקר  היתה השעה הקשה שלי. הרגשתי שעיני נעשות כבדות ואני מתערפלת אט אט.
לא מפליא, מאחר והגעתי לעבודה ישר מעבודת היום שלי.
לכן התחלתי להביא לעבודה שעון מעורר, אותו החבאתי עמוק  בתוך תיקי.
כשהלחץ היה יורד והרופא היה פורש לחדרו כדי לישון, הייתי עושה לי תכנית עבודה: לפי תדירות הבדיקות שנדרשתי לבצע – כוונתי את שעוני. כך למשל, יכולתי בשקט לקום שמונה  פעמים בלילה, כל עשרים דקות, למדוד את הדרוש מדידה ולחזור מיד לישון.
זה כמובן דרש את היכולת המופלאה להקשיב לטלפון תוך כדי שינה, שכן הייתי אמורה במסגרת תפקידי גם לענות לטלפונים.
איפה ישנתי?   בשביל אחת מבית ספר שדה שהיתה  רגילה לישון על אבנים בשדה בלי בעיות , היה השטיח מקיר לקיר במשרד לוקסוס אמיתי.

וכך עברו עלי לילותי בנמנומים בין בדיקות חום וקצב לב.  הפחד היחיד שלי היה שיום אחד הרופא  ישמע את השעון המעורר לפני, מה שלא קרה ,אגב, אף פעם.
אני באמת ובתמים חושבת שלא כל אחד מסוגל לישון שינת לילה במקטעים קצובים של עשרים דקות.
זה, לדעתי, היה הקטע בחיים שהכין אותי לסדרה שדן בני הקטן העביר לי בבוא היום.
לילה בו  אני קמה רק פעמיים  הוא לילה קל.  הילד בן שלוש ורק משתכלל עם הזמן.
אבל היום, לפחות, אני לא צריכה לענות בו זמנית לטלפונים.

האסיסטנטית הנאמנה

אחד הדברים המלחיצים ביותר כשאתה  וטרינר צעיר, יותר מהלקוחות  ואפילו יותר מפשלות רפואיות, הרי זה המפגש עם האחיות המנוסות שעובדות אתך.
בארצות הברית, כמעט בכל בית חולים וטרינרי יש אחות שעובדת כבר שנים במקצוע.
עוזרת מיומנת כזו יודעת  להרדים את הפציינט לקראת ניתוח, לקחת דם גם מחיה שלא משתפת פעולה ולעתים  אף מצליחה לאבחן מחלות.
אוי לו לרופא צעיר שיפגין היסוס ליד אחת כזו…
ממילא חלקן מתוסכלות מאד.לפי דעתן , בית החולים יתפרק בלעדיהן,מה שנכון- וחוץ מזה אין להן ספק שהלימודים לקראת התואר בווטרינריה הם פורמאליים  בלבד  והן יכולות להתחיל לטפל  בפציינטים בעצמן, מה שכמובן רחוק מהמציאות.

רופא טרי שרק גמר לימודיו, טוב יעשה אם יסתיר את היסוסיו והתלבטויותיו מפני העוזרות הנאמנות  שרק מחכות לו מעבר לפינה.

אני זכיתי לעבוד עם אחת כזו מיד עם קבלת הרשיון בקליפורניה.
מהרגע הראשון היתה בינינו כימיה שלילית.
שתינו היינו בנות אותו גיל. לה כבר היה פז"מ לא קטן בבית החולים ואילו אני רק התחלתי לעבוד שם. אותה עוזרת, מרי- בת’ שמה, היתה רגילה לעבוד עם רופאים מבוגרים ממנה,גברים כולם, ולקחה קשה את העובדה שהיא צריכה לקבל הוראות מפרחה צעירה כמוני.

כפועל יוצא, ניסתה להכשיל אותי על כל צעד ושעל.

בבית החולים הזה היה נהוג שהעוזרת מרדימה את החתול שצריך לעבור ניתוח, מגלחת ומכינה אותו. רק כשהחתול המורדם היה מוכן בחדר הניתוח היו קוראים לרופא.
ככה ניגשתי יום אחד לעקר חתולה.
החתולה שכבה על שולחן הניתוחים, ביטנה מגולחת ומכוסה בבד ירוק ואני עומדת ומחפשת את השחלות.
תהליך פשוט לרופא מנוסה , ואימת כל רופא מתחיל.
אתה עומד מול בטן פתוחה , משחיל וו מיוחד למעמקי החתולה  ומנסה ל"דוג " בעזרתו את  קרני הרחם.  בלי לראות, כמובן.
 "בטן פתוחה"  הוא  מונח עמום ומטעה.   גודל הפתח הוא כסנטימטר וחצי.
צריך לדעת לאן להשחיל את הוו , ולקוות שהרחם הורוד  והדקיק יעלה  בחכתך.

עמדתי וחיפשתי  את הרחם שעה ארוכה- ולשווא.
בזה אחר זה העלה הוו שלי רקמת שומן, לולאות  מעיים ושלפוחית שתן. רק לא  רחם.  הרגשתי איך הזיעה שלי  מתחילה לזלוג לאיטה .
מרי- בת’, עוזרתי הנאמנה הסתובבה בחדר הניתוח כשחיוך קטן ומרושע על פניה.
אולי אני רוצה עוד גזות?   בעברית פשוטה זה אומר- יש לך דימומים.  הרבה.
אולי אני רוצה עוד קצת חומר הרדמה?  ובעברית – הניתוח לוקח יותר מדי זמן, החתולה מתחילה להתעורר .

כשראיתי שעברה שעה, פחות או יותר , מהרגע שנכנסתי לבטן, וכשהיה לי ברור שאין עוד סנטימטר בבטן שלא בדקתי, נכנס ספק קטן ומטריד אל מוחי.

ללללא, בלתי אפשרי. ניערתי את המחשבה המטרידה.
ליתר ביטחון, הכנסתי את ידי העטופה בחלוק מנתחים ובכפפה והחלקתי אותה לשיפולי  הבטן, אל בין הרגליים.

שני אשכים, בגודל אגוז המלך רבצו שם בבטחה.
 

איך נהפכתי לוטרינרית (רמז: אני תמיד עושה הפוך)

הכלב הראשון שלי היה בוקסר ענוג ויפה נפש שזכה לשם קלייד. איך הגיע אלינו ולמה דווקא הוא? לאלוהי הכלבים  ולאמא שלנו  - הפתרונות.

הכל התחיל יום אחד כשאבי היה בחו"ל .אחי הקטן מצא ברחוב כלב בוקסר ענק בעל עינים אדומות והביא אותו הביתה.

למרות תחנוניה של אמא הוא סירב לקחתו למשטרה למחלקת אבדות.

כבר אז, בן עשר, ידע הילד משהו על אסרטיביות. (תכונה שהמשיכה והתפתחה, לצערי, על חשבון אחותו המנומסת והמדחיקה)

לאחר שלושה ימים של טרור מצד הדייר החדש שלנו שכדרכם של בוקסרים  הלך וטפטף ריר בכל הבית  ,ואף הראה פעילות מעיים נמרצת בסלון ביתנו,  נכנעה אמא.

סוכם שהילד  ימסור את הכלב למשטרה , ואילו אנחנו נקבל כלב חדש.

התנאי היה- בית פולני או לא- שיהיה כלב שלא משיר שערות.

במאמר מוסגר יאמר שאין כלב שלא משיר שערות. ההבדל הוא באורכן. אבל אמא שלנו לא ידעה את זה ומה שהיא לא יודעת לא מזיק לה.

חיפשנו וחיפשנו עד שמצאנו כלב בעל שיער קצר מאד:  בוקסר.

אמא, שלא הבינה כלום בכלבים, לא קשרה בין הגור הכתום והחמוד לבין אותו בוקסר ענק מטפטף הריר שגר לה במרפסת במשך שלושה ימים.

לתדהמתה הלך הגור הזערורי וגדל וממש למול עיניה המשתאות הלך ודמה לקודמו.

תנועה אופיינית לו היתה ניעור ראשו בשמחה מצד לצד כשטיפות זעירות אך משמעותיות של רוק  ניתזות מפיו ונדבקות למסך הטלוויזיה  והקירות שמסביב.

כמו טפט אופנתי קישט את ביתנו פס של נקודות קטנות ירקרקות, מהרוק שהתייבש.

אמא לא ידעה במה חטאה שככה היא נענשה.  היא כל כך נגעלה ממנו, עד שפעם בשבוע היתה רוחצת אותו בלי לגעת בו ואחר כך עוטפת אותו  בחלוק ישן שלה ונותנת לו להתייבש במרפסת עם קובית שוקולד...את האזניים שלו היא היתה מנקה  בדיוק כמו לנו: עם צמר גפן מגולגל . (רק שהוא לא פיתח תסביכים מזה ), ואת הרווח בין אצבעות הרגלים היא היתה מייבשת בקפידה רבה.

עברו על קלייד ארבע עשרה שנים מאושרות עם אמא שלנו. למותר לציין שהוא היה מאוהב בה לחלוטין. עד יומו האחרון  הוא לא הבין שהקפיצה שלה בזמן שהוא מלקק אותה במסירות רבה לא היתה קפיצת אושר אלא תיעוב וגועל אמיתיים לחלוטין.

אחי היה בצבא, אני למדתי  רפואה וטרינרית בחו"ל ומי שלווה אותו לווטרינר כשחלה, היתה אמי, שגם טפלה בו במסירות רבה בימיו האחרונים.

אפשר לומר שהיא אשה של כלב אחד: כלב אחד הספיק לה לתמיד. לא תתפסו אותה עם עוד חיה, חס וחלילה.

ולכם אני רוצה להגיד שלא צריך להתייאש. אם באים מבית כמו שלי ועוד נהפכים לווטרינרים- יש תקווה...

 היום אפשר למצוא אותי במרכז וטרינרי השרון ברעננה

כבר תרמתי במשרד. לש"ס.