מתוך חמישים ואחת בחינות שנדרשו לתואר באוניברסיטה בבולוניה, המפחידה ביותר היתה ללא ספק הבחינה ב"קליניקה מדיקה " שהיתה סיכום של כל מה שאתה יודע- או לא- על סוסים, פרות וכלבים.
ראש הפקולטה, יצור מאוס ואנטיפטי , שנא את האוניברסיטה, את עבודתו, ויותר מכל את הסטודנטים שבאים אליו להבחן. פרופסור ג'נטילה , ככה קראו לו, היה הכל חוץ מג'נטילה (עדין, באיטלקית)
היה ידוע, שמי שרוצה לדבר איתו צריך לשים נפשו בכפו ולרוץ אחריו .כי ג'נטילה, כולו מטר חמישים שמנמן ונמרץ, היה פוסע בצעדי ענק מהירים, צעידה שהוא פיתח כדי להשפיל את הסטודנט המתחנן על חייו.
וכך הוא שועט, והסטודנט המסכן מנסה להדביק את הקצב.
בבחינה המסכמת והחשובה הזו, הסטודנט היה מקבל סוס, פרה או כלב חולים. צריך היה לבדוק אותם, לאבחן את חוליים ולרשום מרשם לפי הצורך. הכל תחת עינו הפקוחה (והעוינת) של הפרופסור המכובד.
ידענו שכדי לעבור את הבחינה צריך לקבל פרה . הסוס שהיינו נבחנים עליו שנא את הסטודנטים כולם עד אחד, מיד תבינו למה, והיה עושה כמיטב יכולתו להכשיל אותנו.
הפרה , כדרכן של פרות, היתה חביבה, פלגמטית ולא אינטיליגנטית במיוחד.
אם קיבלת כלב יכולת מיד ללכת הביתה ולהתייצב למועד ב'. הפקולטה בבולוניה החשיבה עצמה כמעצמה רוחנית כשמדובר ברפואת סוסים, פרות וחזירים. אבל כלבים וחתולים היו זניחים בחשיבותם.
כתיבת המרשם הצריכה כישורי כתיבה בלתי מבוטלים, כמו גם ידע ברפואת ימי הביניים. לא פרופסור כג'נטילה יקבל מרשם קונבנציונלי שאפשר לגשת איתו לבית המרקחת ולקנות תרופה. או, לא. לצורך טיפול בכלב משתעל היינו צריכים להרכיב תרופה על בסיס עלי האקליפטוס, ופרה עם בעית לב דרשה מרשם על בסיס צמח הדיגיטליס. כאילו נמחקו חמישים השנים האחרונות ותעשית התרופות המודרנית לא היתה ולא נבראה.
בשנה האחרונה ללימודים היינו צריכים להתאמן על בעלי חיים.
בין היתר למדנו איך בודקים את הריריות בעינים, איך מרגישים דופק וכיצד ממששים בטן של פרה.
למדנו גם לבדוק את הלשון של הסוס. .
בחלומות הכי ורודים שלי, ילדה טובה מרמת גן , לא חלמתי שאצטרך להוציא לשון של סוס.
כדי לתפוש את הלשון של הסוס צריך להכניס את היד אל הפה מהצד. לא מקדימה, חס וחלילה .
לשון הסוס היא חמה , חלקה ורטובה (היי, אתם בבלוג הנכון, לא לשפשף עיניים) . תוסיפו לזה את העובדה שמדובר בשריר חזק שיש לו רצון משלו, ותבינו למה צריך להפעיל מידה מסוימת של יצירתיות כדי להוציא לשון מהפה.
הכל טוב ויפה אם הסוס היה צריך לעבור רק שתים שלוש בדיקות כאלו ביום. אבל באוניברסיטת בולוניה, במסגרת הקיצוצים בתקציב, היו מביאים רק סוס אחד ,שהגיע מבית המטבחיים. הסוס היה זוכה בארכה של כמה שבועות , ובתמורה היו כל הסטודנטים מתאמנים עליו .
רק לצרכי השוואה, לימים ביקרתי באוניברסיטת דיוויס , שם נבחנתי כדי לקבל רשיון עבודה בקליפורניה.
באורוות שלהם היו מאתיים סוסים.
תארו לכם ששה סטודנטים בודקים בו זמנית את אותו סוס.
שני סטודנטים מתבוננים באוזניו -גם אזניים צריך לבדוק , שניים עומדים משני צידי ראשו, דוחפים בעדינות אצבע לשולי העינים ומנסים להוציא את העפעף השלישי לבדיקה, אחד ממשש את הבטן ואחד נוסף מנסה למשוך את הלשון הסרבנית החוצה.
זה עם הלשון- הייתי אני. ובאותה שניה ממש החליט הסוס שזהו. הגיעו מים עד נפש. הסוס העיף אותי באוויר כבובת סמרטוטים.
המשקפים שלי לא היו ברי מזל כמוני: מגובה שני מטר הם נחתו אל מתחת לפרסת הסוס.
עבורי היה זה רגע מכונן. זה היה הרגע בו הבנתי שאני עם סוסים גמרתי. אני צריכה פציינטים יותר צייתנים.
והסוס? אין לי ספק שבסוף אותה תקופה הוא פשוט שמח לחזור לבית המטבחיים.
ראש הפקולטה, יצור מאוס ואנטיפטי , שנא את האוניברסיטה, את עבודתו, ויותר מכל את הסטודנטים שבאים אליו להבחן. פרופסור ג'נטילה , ככה קראו לו, היה הכל חוץ מג'נטילה (עדין, באיטלקית)
היה ידוע, שמי שרוצה לדבר איתו צריך לשים נפשו בכפו ולרוץ אחריו .כי ג'נטילה, כולו מטר חמישים שמנמן ונמרץ, היה פוסע בצעדי ענק מהירים, צעידה שהוא פיתח כדי להשפיל את הסטודנט המתחנן על חייו.
וכך הוא שועט, והסטודנט המסכן מנסה להדביק את הקצב.
בבחינה המסכמת והחשובה הזו, הסטודנט היה מקבל סוס, פרה או כלב חולים. צריך היה לבדוק אותם, לאבחן את חוליים ולרשום מרשם לפי הצורך. הכל תחת עינו הפקוחה (והעוינת) של הפרופסור המכובד.
ידענו שכדי לעבור את הבחינה צריך לקבל פרה . הסוס שהיינו נבחנים עליו שנא את הסטודנטים כולם עד אחד, מיד תבינו למה, והיה עושה כמיטב יכולתו להכשיל אותנו.
הפרה , כדרכן של פרות, היתה חביבה, פלגמטית ולא אינטיליגנטית במיוחד.
אם קיבלת כלב יכולת מיד ללכת הביתה ולהתייצב למועד ב'. הפקולטה בבולוניה החשיבה עצמה כמעצמה רוחנית כשמדובר ברפואת סוסים, פרות וחזירים. אבל כלבים וחתולים היו זניחים בחשיבותם.
כתיבת המרשם הצריכה כישורי כתיבה בלתי מבוטלים, כמו גם ידע ברפואת ימי הביניים. לא פרופסור כג'נטילה יקבל מרשם קונבנציונלי שאפשר לגשת איתו לבית המרקחת ולקנות תרופה. או, לא. לצורך טיפול בכלב משתעל היינו צריכים להרכיב תרופה על בסיס עלי האקליפטוס, ופרה עם בעית לב דרשה מרשם על בסיס צמח הדיגיטליס. כאילו נמחקו חמישים השנים האחרונות ותעשית התרופות המודרנית לא היתה ולא נבראה.
בשנה האחרונה ללימודים היינו צריכים להתאמן על בעלי חיים.
בין היתר למדנו איך בודקים את הריריות בעינים, איך מרגישים דופק וכיצד ממששים בטן של פרה.
למדנו גם לבדוק את הלשון של הסוס. .
בחלומות הכי ורודים שלי, ילדה טובה מרמת גן , לא חלמתי שאצטרך להוציא לשון של סוס.
כדי לתפוש את הלשון של הסוס צריך להכניס את היד אל הפה מהצד. לא מקדימה, חס וחלילה .
לשון הסוס היא חמה , חלקה ורטובה (היי, אתם בבלוג הנכון, לא לשפשף עיניים) . תוסיפו לזה את העובדה שמדובר בשריר חזק שיש לו רצון משלו, ותבינו למה צריך להפעיל מידה מסוימת של יצירתיות כדי להוציא לשון מהפה.
הכל טוב ויפה אם הסוס היה צריך לעבור רק שתים שלוש בדיקות כאלו ביום. אבל באוניברסיטת בולוניה, במסגרת הקיצוצים בתקציב, היו מביאים רק סוס אחד ,שהגיע מבית המטבחיים. הסוס היה זוכה בארכה של כמה שבועות , ובתמורה היו כל הסטודנטים מתאמנים עליו .
רק לצרכי השוואה, לימים ביקרתי באוניברסיטת דיוויס , שם נבחנתי כדי לקבל רשיון עבודה בקליפורניה.
באורוות שלהם היו מאתיים סוסים.
תארו לכם ששה סטודנטים בודקים בו זמנית את אותו סוס.
שני סטודנטים מתבוננים באוזניו -גם אזניים צריך לבדוק , שניים עומדים משני צידי ראשו, דוחפים בעדינות אצבע לשולי העינים ומנסים להוציא את העפעף השלישי לבדיקה, אחד ממשש את הבטן ואחד נוסף מנסה למשוך את הלשון הסרבנית החוצה.
זה עם הלשון- הייתי אני. ובאותה שניה ממש החליט הסוס שזהו. הגיעו מים עד נפש. הסוס העיף אותי באוויר כבובת סמרטוטים.
המשקפים שלי לא היו ברי מזל כמוני: מגובה שני מטר הם נחתו אל מתחת לפרסת הסוס.
עבורי היה זה רגע מכונן. זה היה הרגע בו הבנתי שאני עם סוסים גמרתי. אני צריכה פציינטים יותר צייתנים.
והסוס? אין לי ספק שבסוף אותה תקופה הוא פשוט שמח לחזור לבית המטבחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה