כבר תרמתי במשרד. לש"ס.

ברגע שראיתי את הלקוח נזכרתי בו.
קודם כל הוא חרדי. לבוש בשחור לבן. וחוץ מזה אני זוכרת מצוין את מי שמסדר אותי.
עברה שנה מאז שבדקתי את התוכי שלו . אז , אחרי שסיימתי לבדוק  ולטפל השארתי את החשבון אצל המזכירה ומיהרתי לאסוף ילד מבית ספר. האיש אמר למזכירה שלי שזה בסדר ושהסכמתי לוותר על התשלום ושהוא ישלם רק על התרופה כי התוכי שייך לחמישה יתומים שהוא מכיר.
למה המזכירה האמינה לו דקה אחרי שהשארתי חשבון מפורט- זו שאלה מצוינת.
עברה שנה  והנה הוא עומד ליד דלפק הקבלה וקופסה בידו.
הפעם הוא רצה שאני אבדוק שני תוכים. אמרתי לו:  אני זוכרת שאתה חייב לי משנה שעברה כך וכך. והוא, בשלו: אבל אמרתי לך שזה תוכי של יתומים.
תראה,אמרתי . יתומים או לא, אני לא מוכנה שלא לקבל תשלום הפעם.
מהחוב משנה שעברה הוא התעלם באלגנטיות וגם אני כבר הבנתי שעשו לי תספורת..
בדקתי את שני התוכים, הזרקתי לאחד מהם והכנתי תרופה.
למודת ניסיון השבעתי את המזכירה לא לתת תרופה לפני שהוא משלם.
האיש הוציא פנקס צ'קים למרות שנאמר לו מראש שאי אפשר.
אמרתי לו: תבוא מחר עם מזומן. ורק אז תקבל את התרופה. בכל מקרה  צריך להתחיל לטפל רק מחר.
האיש הוציא  מכיסו כמה שקלים ונתן למזכירה. את הצ'ק אני נותן לך לעוד כמה ימים.רק אז הישיבה משלמת לי.
ואז הוא התבונן בי ואמר בתום: את לא סומכת עלי? אני הרי דתי.
התגובה שלי היתה מהירה להפליא וחסרת עכבות. .
יצא לי פחחח   
האיש נעלב.
תראי, אני לומד בשבילך בישיבה ומקבל כסף מהמדינה.
פה הוא כבר עצבן אותי.
כי אני רציתי ללמוד משפטים השנה. אבל לי המדינה לא מממנת לימודים, לצערי, והתכנית נגנזה.

הצק נשאר אצלי. תכננתי להפקיד אותו כשיגיע יום הפירעון.

אבל הלקוח הגיע אתמול עם שני מכתבים.
מכתב אחד ממנו שטוען שהתרופות אצלי מספיק  יקרות ושלדעתו אני לא צריכה להרוויח בנוסף לזה.
ומכתב שני מש"ס שמודה לי על התרומה הנדיבה למוסדות החינוך שלהם. במשרד